רגעי השבוע – פרק עקב
אירוע שהייתי המרכז בו, אבל לא זכרתי ממנו כלום / הסגפן הגדול / מצעד חדש לשנה החדשה / «בני שמע קדיש לפני מותו!»
- מצעד טורקי
«אני זוכר את פדיון בכורך בישיבת ‘אנשי ממד’ במאה שערים, אני זוכר מי השתתף בה» — שמעתי השבוע את המשפט הזה לראשונה בחיי. כיף לשמוע על אירוע שהייתי במרכזו. אבל בהיותי אז תינוק בדיוק בן שלושים יום, כמובן, לא זכרתי כלום.
הגעתי לישראל לחתונה של בנה של אחותי הצעירה. הכלה ויינגרטן היא נכדתו של הרב שלמה שור, מחסידי קרלין-סטולין המכובדים בירושלים ובן דודה של אמי. האב ר. שלמה היה אחיו הגדול של סבי, ב. שמואל חיים שור. בסעודת שבת. שלמה נתן את השלט, ומשפחתו החלה לשיר «ניגון טורקי», וגם אני ומשפחתנו הצטרפנו לשירה. לניגון הזה יש סיפור מעניין. מדובר, למעשה, בלחן שניגנה מדי יום שישי על ידי תזמורת טורקית בתקופת השלטון הטורקי בירושלים, לפני יותר ממאה שנים. וסבא רבא המשותף שלנו תפס את המנגינה הזו ועשה ממנה ניגון לארוחת שבת בבוקר, מסורת זו נמשכת כבר חמישה דורות.
הרב שלמה תיאר בססגוניות את ביקוריו של אדמו»ר מקרלין, «רבי יוחנן», בארץ ישראל, את קשיי החיים בארץ ישראל במלחמת העולם השנייה ואת החיים בעיר העתיקה בירושלים בשכונת הערבים. . «שלוש פעמים חיי ניצלו בנס», אמר הרב שלמה על הבריחה מהעיר העתיקה, על האופן שבו הפגיזה ארטילריה ערבית את האזורים שבהם חיו לאחר מכן. אבל הוא שרד וזכה להקים משפחה חסידית ראויה להערצה.
- במרתף המקובל
«הרב מצפה לך בעוד חצי שעה בדיוק», אמרו לי בטלפון ביום שלישי בבוקר. המקום לא היה רחוק מהאזור בו הייתי, אז הלכתי ברגל. בשעה היעודה עמדתי בכניסה לישיבת המקובלים «ישיבת השלום» בשכונת מחנה יהודה, ולראשונה בחיי נכנסתי לבניין הזה. ירדנו למרתף הבניין. גבאי דפק בדלת, אמר מספר פעמים: «דייך כאן», נשמע כיסא חורק והדלת נפתחה.
אני, כמו רבים, ראיתי את הרב יעקב עדס, אבל בעיקר בכותל, שבו הוא מרבה לבקר, בעיקר בשעות הלילה המאוחרות, אבלים על חורבן בית המקדש והגלות הקשה של העם היהודי. ראיתי אותו גם בהלוויות של רבנים ספרדים חשובים, שם הוא קרא פרקי תהלים בדמעות. מאחי ר. פעם למד מתתיהו הרב עדס שמשפחותינו היו קרובי משפחה, ופעם הוא ואחי אפילו טיפסו להר הזיתים בירושלים כדי להתפלל על קברי אבותינו המשותפים.
הרב עדס פתח מעט את הדלת. מבעד לסדק צר בדלת ראיתי ארונות מלאים בספרים, בעיקר בנושאי קבלה, שולחן מכוסה ספרים, כיסא פלסטיק אחד ומיטה בצד. הוא לא מושיט יד או מסתכל למעלה. מדבר במהירות ובנחישות. הוא מתעניין בפעילותם של שליחי הרבי ברוסיה בכלל ובמוסקבה בפרט, מעודד, מברך ודורש להמשיך ולהרחיב את פעילותם.
המקובל הגדול הרב יעקב עדס ידוע בשיטות הסגפנות שלו. הוא ממעט להסתפר, לובש בגדים עלובים, גר בחדר קטן בישיבת השלום, לובש טלית רוב שעות היום. שם הוא לומד ספרי קבלה. יומו מלא בתפילה, לימוד והוראת שיעורי תורה במקומות שונים בישראל.
בפנה לגבאי, הוא מצווה להביא שני ספרים «פרקי מחשבה». זהו הספר היחיד מבין ספריו הרבים המצויד בתנועות כך שגם מתחילים יוכלו לקרוא אותו. «אחד לרב לזר ואחד בשבילך, אני בטוח שתוכל למצוא בספר דברים שמתאימים ליהודי רוסיה. הם חייבים לחזור לאמונה. כי היו שנים שרוב התורה הייתה ברוסיה”.
אתמול התקשר אלי הרב עדס במפתיע. הוא הודה על הביקור והתנצל על סירובו לכתוב הקדשה על הספר עבור הרב הראשי של רוסיה ר. ברלה לזרה. «כי אני מתפלל עבורו כל יום, וההקדשה שלי עלולה הייתה להפחית מכוחה של התפילה. אבל דע לך שהרב בערל לזר הוא אחת הדמויות היהודיות הגדולות בדורנו».
- שישים שנה של יצירתיות
תפילת שחרית בשבת בבית הכנסת המרכזי מריינה רושצ’ה כבר החלה. המתפללים אומרים את תפילת «אהבת עולם» לפני קריאת «שמע», והחזן מתחיל לשיר מילים יפות: «אבינו אבינו רחום אבינו רחום…» הניגון לוכד את הקהילה כולה. זה לא מהרפרטואר של ניגונים חב»ד, אבל לפני שנים רבות הרב הראשי לרוסיה ר. ברל לזר ביקש להנגיש את התפילה לבני קהילה חדשים. והוא הציע, בין השאר, לשלב עוד שירים וניגונים בחלקים שונים של התפילה בשבתות ובחגים. אז הלחן הזה «אבינו אב הרחמן» מצא מקום בבית הכנסת שלנו.
ולא רק כאן. תלמידי בתי הספר והחדר היהודיים שרים אותו מדי בוקר בתפילת שחרית, וכך גם מאות אלפי ילדים נוספים במאות מוסדות חינוך יהודיים ברחבי העולם. ולא רק הלחן הזה, אלא גם שירים רבים אחרים נפלאים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה היהודית הטהורה — למשל «מכניסי רחמים» — שייכים למלחין נפלא אחד. מזמן חלמתי לפגוש אותו אחד על אחד, ולא כשהוא מופיע על במות גדולות, והחלום שלי התגשם השבוע. התברר שהוא מספר סיפורים מרתק, וסיפוריו מרתקים לא פחות מהניגונים הגדולים שלו, ששרים בכל העולם כבר יותר מחמישים שנה.
החסידי רבי חיים בנט. ראש השנה מגיע בקרוב, ועליו לכתוב על פי הוראת האדמו»ר שלו «מצעד» חדש שישירו חסידי ויז’ניץ בתפילת מוסף בראש השנה וכן ניגון חדש המבוסס על המילים מ. תפילות ה»סליחות». עשינו את החשבון וגילינו שהשנה הוא עושה זאת בפעם ה-60 (!). כשכולם בחופשה, עמ’. חיים כותב מוזיקה, כותב כתגובה לכיוונים חדשים, אך שומר על אותנטיות.
הודעות מאת ר. חיים בנט תחת הכותרת הכללית «רעננו חסידים» הופיע בילדותי, והסתובב ברחובות ירושלים, שמעתי אותם ממכשירי קלטות. אני זוכר את המקהלה שלו באירועים גדולים, כמו סיום מחזור התלמוד. אנו זוכרים את בן דודי דובידקה דייך, בעל קול קטיפתי, שהיה עיטור מקהלת ילדיו. נתתי ר. חיים אחד מספרי בהכרת תודה בשם כל העם היהודי על מה שעשה במשך כל כך הרבה שנים בשיריו, ובברכה לשנים פוריות רבות.
ורב חיים מוציא מתנה שהוכנה לי מהכיס הקטן של האפוד החסידי שלו: כונן הבזק. «יש כאן לפחות 60 דיסקים שלי.» מאות שירים שכתב ועיבד על ידו, מקהלות ילדים ומבוגרים שהוביל שנים רבות, רוב השירים הוקלטו באולפן שלו. ועכשיו כל העושר הזה בידי. כל הדרך מחיפה לירושלים הקשבתי ללא הרף לשירים הללו, שהתכבדתי לקבל מידיו של ר. חיים בנט, בעל הניגונים הגדול של דורנו.
תמונת השבוע: העולם שיבוא בעוד שעה
לפני כעשר שנים הזמין אותי חברי, הסופר הרב אשר קליין, לחיפה לבלות את שבת הקיץ. הגעתי אז לארץ ישראל. אבל, אבוי, באמצע אותו שבוע נפטר ה»אדמו»ר מחיפה, אדמו»ר מסרט-ויז’ניץ: המרכז הגדול של החצר החסידית הזו נמצא בחיפה. חשבתי לדחות את הביקור למועד אחר, אבל הרב קליין לא הסכים.
בנו היחיד ויורשו של האדמו»ר בילה את השבת ב»שבעה» ברמה גבוהה ובהרגשה רבה. כשהגיעו ל»לך דודי», שרר דממה בבית הכנסת ו»מלחין החצר החסידית» החל בניגון, וכל הקהילה הצטרפה אליו כמקהלה גדולה. הרב חיים בנט מרים את ידו, וכל העדה מגבירה את קולם בהתאם לתנועות ידיו. סדר מופתי ומלכותי. הוא מונה לתפקיד «מלחין חצר» על ידי האדמו»ר שהלך לאחרונה, שאף מימן את השכלתו המוזיקלית. חיים בנט היה קשור באדמו»ר בכל סיב נפשו, ובהנהגתו השפיע בשיריו על העולם היהודי כולו.
השבוע ביקרתי שוב את הרב קליין, והפעם הוא הפתיע אותי והזמין את הרב חיים בנט, חמו. הרב בנט מספר כל כך הרבה שזה מספיק לספר שלם. הוא נולד מיד לאחר מלחמת העולם השנייה לילידי העיירה קלאוזנבורג בגליציה, שברחו בנס בזמן השואה. הם ניסו לעבור לארץ ישראל, אך שלטונות המנדט הבריטי לא אפשרו ליהודים להגיע לשם. הם עצרו ספינות שהובילו נוסעים יהודים והעבירו אותן לספינות אחרות שהובילו מעפילים למחנות זמניים בקפריסין. «הייתי רק בן שנה כשחייל בריטי העביר אותי לחייל אחר בספינה סמוכה. הייתי על סף היעלמות בגלי הים», הוא נזכר במה ששמע מאמו.
«פעם, ראש כלא צלמון שליד חיפה הזמין אותי לקונצרט לאסירים בחג החנוכה, ואת רבה של חיפה של אותן שנים (הרב בקשי-דורון, לזכרו יתברך) לומר דברי תורה ואישור. נכנסתי לאולם שהבוס הקצה לאירוע. עליתי לבמה לבדוק את הסאונד ומיד הבחנתי באסיר גבוה, מכוסה קעקועים, שהביט בי בריכוז. פתחתי איתו שיחה, והתברר שהוא דיבר יידיש. כשנודע לו שאני חסיד ויז’ניץ, מיד שאל: «האם הרבי חי? יש ישיבה?
השמש כמעט שקעה, והרב בקשי-דורון הציע להתפלל מנחה. נתתי את ספר התפילה לאסיר הזה, והוא התפלל ברגש רב. התחלתי לשיר, והאסיר ההוא ישב בשורה הראשונה מולי, שר בהתלהבות, עוצם עיניים ומתנדנד לצלילי המנגינה. ראיתי שהוא התרגש מאוד. פתאום הוא קפץ והתחיל לרקוד, לרקוד באנרגיה רבה – ופתאום הוא התנודד ונפל. הרופאים רצו אליו… כשסיימנו את הקונצרט הכנסתי את הציוד לאוטו ונסעתי ליציאה מהכלא. ועכשיו מנהל הכלא רץ אחרי — «רגע, רגע!» האסיר הזה רק החזיר את נשמתו לבורא…
התחלנו לחפש את קרוביו ומצאנו את אמו בבת ים, ובאנו לנחם אותה בצערה. יהודייה מבוגרת עם צעיף לראשה סיפרה שהיא מהעיר ויז’ניץ. כששמעה שבנה נפטר לאחר תפילת מנחה, פרצה בבכי: «בני עזב את העולם לאחר ששמע קדיש!»
כשסיפרתי על כך לאדמו»ר מסרט-ויז’ניץ, הגיב אדמו»ר שלי בהתרגשות: «היה לך כבוד לראות את התגשמות דברי התלמוד: «יש הרוכשים ירושה בעולם הבא בשעה אחת!»
שיבושים בטן
שייע
