Моменты недели – глава Бехукотай, благословляем месяц сиван
רגעי השבוע – פרק בחוקותי, מברכים את חודש סיון
לב בהר מירון / שלושה ימים של ל»ג בעומר / חמישים ושלוש טלפונים / רבי שמעון מחובר לנפשו של כל יהודי
שמעון בר יוחאי ושמעון הצדיק
בעל הפזמון «ואמרו לחיים», שנוהגים לשיר בל»ג בעומר, מדבר בגוף שלישי, למרות שחיבר אותו במירון ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי הקדוש. לעומתו, בעל המזמור «בר יוחאי» מעולם לא ביקר בארץ ישראל, אך הוא פונה לרבי שמעון בר יוחאי בגוף שני: מהבית הראשון «בר יוחאי אתה משוח, שמח אתה» ועד האחרון. בית «בר יוחאי, אשרי היא אשר ילדה אותך». בגוף שני, כאילו מדברים אליו…»
זו הייתה השיחה שניהל איתי יהודי ירושלמי חכם כשפגש אותי במוצאי שבת בשבוע שעבר ברחובות ירושלים. הוא הבין שבשעה זו, בליל ל»ג בעומר, הייתי בירושלים ובכל לבי רציתי להיות בהר מירון, והוא גרם לי להבין שהעיקר הוא משאת הלב, ו» זה לא משנה איפה אנחנו נמצאים במציאות.
כמו בכל שנה, קניתי מראש כרטיס טיסה לארץ הקודש כדי להיות שם בל»ג בעומר — יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי הקדוש. וגם כששמעתי על החלטת הממשלה לבטל את אירועי ל»ג בעומר בהר מירון, המשכתי לקוות שיקרה נס והכל ישתנה. אבל השנה הקב»ה רצה אחרת. כמו רבים שרגילים לעלות על הר מירון מדי שנה, לא יכולתי לדמיין שהשנה אצטרך להיות רחוק ולהיות עם רבי שמעון רק נפשית.
אין ספק שהממשלה צדקה. יש מלחמה בצפון, חיזבאללה יורה רקטות למדינת ישראל בצפון, ותושבי הגליל, כולל ההתנחלות מירון, חיים לצלילי צפירות כמעט מדי יום. צפירת תקיפה אווירית יכולה להישמע בכל רגע, ולאן ירוצו מאות ואלפי אנשים מהר מירון? כן, ולהדליק אש גדולה על ראש ההר, לאותת לאויב «הנה, כולנו כאן» זה לא חכם בזמן מלחמה. ואת העובדה שאויבנו יכול לבחור דווקא חג יהודי משמח להתקפה ערמומית — אנו, למרבה הצער, זוכרים היטב ולא נשכח. אני בכלל לא זוכר מצב כל כך קשה בארץ הקודש: מצד אחד יותר ממאה שבויים מוחזקים על ידי חמאס בדרום ומתנהלת שם מלחמה עיקשת מדי יום, ומצד שני. יד, יש הפגזה מתמדת בצפון הארץ.
השתתפתי בהדלקת נרות במרכז מעייני ישראל בירושלים, רקדנו ושמחנו, ולמחרת בבוקר קמתי מוקדם והלכתי לקבר שמעון הצדיק בצפון ירושלים. זהו המקום היחיד בו קיימת מסורת בת מאות שנים של עלייה לרגל המונית לל»ג בעומר, במיוחד באותן שנים שבהן בשל המצב המתוח אי אפשר היה לנסוע בדרכים המסוכנות למירון. אני אפילו זוכר מקרה אחד בילדותי שבו קרוב משפחה שלי לא יכול היה להגיע למירון בגלל חולשה, ואבי הציע שנלך ביחד לשמעון הצדיק. ואז אבא שלי ואני נסענו למירון.
שמעון הצדיק היה «מאחרוני האסיפה הגדולה», כיהן ככוהן גדול והנהיג את העם במשך ארבעים שנה. וצונו בצפון ירושלים נתמך ותוקן שנים רבות על ידי דודי הצדיק רבי יוסף אליהו דייך, יהי זכר הצדיק ברוך, ולמעלה משלושים שנה בנו רבי משה. ממשיך בעבודתו. כשגרתי בארץ ישראל הגעתי לשם לא פעם בימי חול וחגים; והשנה בל»ג בעומר שמחתי את נפשי בשמעון הצדיק, כמו אצל שמעון בר יוחאי.
- תודה חבר טוב
אחרי שחגגתי את ל»ג בעומר ברחובות ירושלים, עדיין התכבדתי לקחת חלק בהדלקת המדורה ובסעודה חגיגית באווירה עילאית בהר מירון. למרבה הפלא, בשל העובדה שאי אפשר היה להיות במירון בל»ג בעומר עצמו, האווירה החגיגית הורגשה יותר מיום אחד. בדרך כלל בחצר הציון של רבי שמעון מתנגנת מוזיקה ורוקדים עד סוף היום, ובכן, עד הלילה הבא לכל היותר, אבל השנה החגיגה נמשכה שלושה ימים!
לצערנו, גם השנה ההנחיות שניתנו למשטרה ולכוחות הביטחון בהר מירון לא תאמו את האווירה במקום. אנשים רבים לא יכלו להישאר בבית, ובמהלך היום, לאחר הליכה ארוכה במעלה ההר בחום עז, הם בכל זאת הגיעו למקום שאליו כל כך כמהה נפשם. אבל הם זכו לקבלה קשה מהמשטרה, שקיבלה פקודות ממפקדים שאינם מבינים את רוחם של יהודי התורה. הנחיות הן הוראות, בטיחות היא בטיחות, אבל הבינו את רגשותיהם של אנשים! עם זאת, לאחר מספר שעות, ככל הנראה המשטרה קיבלה את ההוראה הברורה והפסיקה לחסום את הכביש. ואז הגיעו אלפי אנשים מכל הארץ, הגיעו הורים וילדים בבגדי שבת שנזקקו לתספורת ראשונה ול»ג בעומר נמשך עוד יום, עוד יומיים!
חבר יקר ממוסקבה שילם עבור הנסיעה והשהייה במירון כמה עשרות יהודים, שנשמתם נשאה אותם לרבי שמעון, והתמזל מזלי להיות ביניהם. לאחר תפילת ערבית וקריאת תהלים, בתחושה גדולה עלינו לגג הציון, למקום «השריפה השנייה», שפכנו שמן זית על הבדים, הדלקנו נרות, ובשם כולם התכבדתי להדליק את האש לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. שירים לכבוד בר יוחאי ועוד ניגונים חגיגיים נשמעו ארוכות.
כמיטב מסורת הר מירון, כל הנוכחים זכו אז בסעודה, בתודה להקב»ה על כך שהתכבדו השנה להגיע למירון לכבוד ל»ג בעומר. וזה התאפשר הודות לספונסר יקר ממוסקבה, שביקש להישאר בעילום שם. יהי רצון שהקב»ה, היודע את כל הסודות, יתן לו ברכות בלתי מוגבלות על המעשה הגדול שעשה.
- הזכות להחזיר אובדן
זה מה שאחי, ר’ אמר לי. מתתיהו, רבה של שכונת רמת שלמה בירושלים:
— ביום שישי לפני שבועיים הבן שלי, שחגג את בר המצווה שלו, נסע מהבית שלנו לבית הספר באוטובוס של אגד. הוא נשא תפילין יקרות חדשות כדי להתפלל שחרית בבית הספר. לבן שלי יש העברה לבית הספר; במהלך הנסיעה הוא נרדם והתעורר רק בתחנה האחרונה של המסלול, כשהנהג העיר אותו; הוא יצא ועלה על אוטובוס שנסע לכיוון בית הספר שלו. רק כשהגיע לתפילה נזכר שבחפזתו השאיר את שק התפילין שלו באוטובוס!
למרבה המזל, התיק היה חתום. התקשרנו למחלקת האבידות של חברת אגד, אבל הם ענו שהם מקבלים ומעבדים פריטים שנמצאו תוך שלושה ימים, ורק לאחר זמן זה אפשר להגיע אליהם — למחלקה בתחנה המרכזית בירושלים — ולהסתכל עבור שלך. בינתיים בני חזר הביתה והניח תפילין. לפתע צלצל הטלפון ואדם, שנשמע מבוגר, שאל אם הוא מדבר עם משפחת דייטש והאם יהודה אריה גר כאן. כשעניתי כן, שמעתי אנחת רווחה גדולה. «יש לי תפילין של בנך ואני רוצה לבוא אליך הביתה כדי להחזיר אותם.» «מי אתה?» — שאלתי, ובן השיח השיב: «פינקל מאזור בית ישראל». «מה, הרב בנימין פינקל, המנהל הרוחני של ישיבת מיר?!» נדהמתי.
«הייתי מלמד שיעורים בישיבה קטנה באזור גבעת שאול, וגם לאחר שהפכתי למורה דרך בישיבת מיר, אני ממשיך להגיע לשם פעם בשבוע כדי להעביר שיעור כמו פעם. הבוקר בגבעת שאול ניגש אלי תלמיד והראה לי את התפילין שמצא באוטובוס. ביקשתי ממנו לתת לי אפשרות לקיים את מצוות השבת אבידה. הרבה זמן לא הזדמן לי לקיים את המצווה הזו. לקחתי את ספר הטלפונים של ירושלים והתחלתי להתקשר. אבל בירושלים יש כל כך הרבה משפחות עם שם המשפחה דיצ’ה! אתה החמישים ושליש (סיק! — ש»ד) שאני קורא לו, ואני מודה להקב»ה על כך שאני ראוי עכשיו לקיים מצווה חשובה.
«אני מחפש אותך כבר כמה ימים,» אמרתי לרב פינקל. עכשיו הגיע תורו להיות מופתע. «למה אתה מחפש אותי?» «דחינו את חגיגת בר המצווה של בננו לשבוע הבא עקב מותה הפתאומי של כלתי, אשתו של אחי הצעיר. ובאמת רציתי להזמין אתכם לחגיגה. הרי גם אתה חווית טרגדיה — מות אשתך בגיל צעיר, ואני רוצה שתכיר את אחי האלמן ותנחם אותו. וכך נפגשו הרצונות שלנו!»
תמונת השבוע: שני חסידים
זה יום שני בצהריים וריח השריפות בל»ג בעומר עדיין באוויר. התמזל מזלי להצטרף לביקור הנדיר של הרב הראשי לרוסיה, ר. ברלה לזר לביתו של הר. יעקב מאיר שכטר. אחד מראשי חסידי ברסלב וראש ישיבת המקובלים שער השמיים מתגורר בדירת נכדו בשכונת שמואל הנביא בירושלים, בקומה העליונה של הבית. רק מעטים מצליחים לפגוש אותו באופן אישי.
הרב שכטר ישב ולמד את תקוני הזוהר שקיבל בלבביות את ר. לזר והושיב אותו לידו. הם דיברו על התורה כחצי שעה. כיון שהיה זה למחרת ל»ג בעומר, ר»ה. לזר חזר על דברי הרבי, שהסביר את דבריו של רבי שמעון בר יוחאי בתלמוד: «אני יכול לשחרר את כל העולם מהמשפט». זו אמירה מוזרה: אם יהודי חטא, מי יכול לשחררו ממשפט חוץ מהעליון עצמו? הרבי הסביר זאת כך: רבי שמעון בר יוחאי קשור לכל יהודי, גם לאלה שנמצאים במצב הרוחני הנמוך ביותר, ולכן, בהיותו אחד איתו, יכול לשחרר את כל היהודים מהמשפט על ידי עבודתו שלו לה’. הרב שכטר הגיב בחיוך כי מדובר ב»הסבר חב»די טיפוסי».
הרב שכטר סיפר אגב כי פעם שלח מכתב לרבי ובו בקשה להתפלל עבור בתו, שהייתה חולה באותם ימים, והמשיך בשיחה על פעילות שליחי הרבי ברוסיה. כאשר ר. לזר תיאר כיצד מתעוררת פתאום נשמתו של יהודי, כי הניצוץ היהודי בפנים תמיד בוער ופתאום מתפרץ החוצה — הרב שכטר, כיאה לחסיד ברסלב אמיתי, זכה להשראה רבה.
הרב שכטר סיפר גם על הולדתו בעיר העתיקה בירושלים לפני כמעט 94 שנים, על סבו, שנולד באחת מערי האימפריה הרוסית, והודה על העזרה שמעניקים שליחי חב»ד לאותם יהודים המגיעים רבי נחמן באומן. בתום הישיבה הציג הרב שכטר את ר. לזר שניים מספריו החדשים, ובחיוך נוצץ, הודה לו על הביקור, אך לא הגביל את עצמו לכך, אלא קם וראה בכבוד את הנהר. לזר עד הסף.
גוט שבס, חודש טוב
שייע